לנכסים בע"מ נ' לתכנון ובנייה ואח'

פסק דין

כללי

1.העותרת הינה הבעלים והחוכרת של מקרקעין מסוימים המצויים בתחום איזור התעשיה המזרחי בבאר-שבע (להלן:"איזור התעשיה"). על פי תמ"א 35 ותמ"מ 14/4 איזור התעשיה נמצא במרקם עירוני ויעודו הוא "איזור תעשיה מקומי". בתחום איזור התעשיה מצויות שתי חוות גז, האחת של המשיבה 5 והשניה של המשיבה 6 (להלן:"חוות הגז").

2.העותרת הגישה למשיבה 3 תכנית (מס' 63/104/03/5)(להלן:"התכנית") המתייחסת לשטח של כ- 24 דונם באיזור התעשיה, הכולל את המקרקעין שבהחזקתה ואינו כולל את שטח חוות הגז, שבין מטרותיה "שינוי יעוד שטח מאיזור תעשיה לאיזור משולב מסחר ומלאכה". המשיבה 3 דנה בתכנית והמליצה להפקידה. לאחר מכן התכנית נדונה בוועדת המשנה של המשיבה 2 והוחלט להפקידה בהתקיים, בין היתר, התנאי הבא:

"יקבע בהוראות התכנית שתנאי למתן היתרי בניה לתוספת הזכויות למסחר או לשימוש מסחרי, עפ"י תכנית זו, יהא סילוק מוקד הסיכון מחוות הגז".

בהתאם להנחיה הנ"ל הגישה העותרת תכנית מתוקנת, שכללה את ההוראה הנזכרת ולאחר מכן הגישה התנגדות להכללת ההוראה האמורה בתכנית.

העותרת טענה כי התנאי שנקבע מעקר את התכנית ומונע הוצאתה אל הפועל, ופוגע בזכויות הקניין וחופש העיסוק שלה ללא הצדקה. עוד נטען, כי התכנית אינה מתווה דרך לסילוק מוקדי הסיכון שבחוות הגז, כי הסיכון מחוות הגז - בהתחשב במיקומן ביחס למקרקעין של העותרת - אינו ברור, כי בפועל קיימות תכניות המאפשרות שימוש מסחרי בטווח כטווח שבין המקרקעין של העותרת לחוות הגז וכי אין הצדקה להבחין בין שימושים תעשייתיים המותרים בטווח האמור לשימושים מסחריים.

3.וועדת המשנה להתנגדויות במשיבה 2 דנה בהתנגדות, שמעה את ב"כ העותרת ואת אדריכלית העיר באר-שבע, ודחתה את ההתנגדות. הוועדה ציינה בהחלטתה כי עיריית באר שבע הודיעה כי מסקר סיכונים שנערך לאחרונה עולה כי טווח הסיכון מחוות הגז עומד על 500 מטר וכי העירייה פועלת להעתקת חוות הגז מתחום העיר באר שבע. הוועדה התייחסה לטענת העותרת כי מבחינת הסכנה הנובעת מהקרבה לחוות הגז אין להבחין בין שימושים תעשייתיים למסחריים וקבעה כי יש טעם להבחנה האמורה, שכן במקומות שהשימוש בהם הוא תעשייתי רוב הנמצאים הם אנשים העובדים במקום, המודעים לסיכונים הנובעים מסביבת עבודתם והם ומעסיקיהם יכולים להיערך לכך בהתאם ואילו במקומות שהשימוש שלהם הוא מסחרי נמצאים אנשים מזדמנים שאינם מודעים לסיכונים וההגנה עליהם קשה יותר.

הוועדה החליטה לשנות את נוסח התנאי לנוסח הבא:

"תנאי למתן היתר בניה לתוספות זכויות למסחר או לשימוש מסחרי, עפ"י תכנית זו, יהא אישור מאת המשרד להגנת הסביבה בדבר נקיטת האמצעים הדרושים למניעת הסיכון מחוות הגז או לחלופין סילוק מוקד הסיכון מחוות הגז".

4.על החלטה זו הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית משפט זה – עת"מ 315/08. בדיון המקדמי טענה הוועדה המחוזית כי בטרם הגשת העתירה היה על העותרת למצות את ההליכים בהגשת בקשת רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית, בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. העתירה המנהלית נמחקה בהסכמה, והעותרת ביקשה וקיבלה רשות לערור על החלטת וועדת המשנה להתנגדויות במשיבה 2, למועצה הארצית לתכנון ובניה, וכך עשתה.

5.בערעור שהוגש למשיבה 1 חזרה העותרת על טענותיה בפני וועדת המשנה להתנגדויות במשיבה 2, הרחיבה אותן, טענה לאפלייתה ביחס לאחרים שקיבלו אישור לשימוש מסחרי והדגישה שהוועדה המחוזית היתה צריכה לוודא שינקטו צעדים תכנוניים מתאימים שיביאו לסילוק מקור הסיכון.

המשיבה 1 דנה בערר ודחתה אותו, תוך שהיא קובעת, בין היתר, את הדברים הבאים:

במסגרת התכנית שהגישה העותרת – שכאמור לא כללה את שטח חוות הגז, לא ניתן לקבוע הנחיות תכנוניות לטיפול בחוות הגז.

חוות הגז נמצאות במיקומן הנוכחי על פי תכנית תקפה ומאושרת והשימושים שנעשים בהן הם שימושים המותרים על פי התכנית התקפה.

השימושים המאושרים לחוות הגז המבוצעים כדין על פי המצב התקף, מטילים מגבלות שונות על הסביבה, שבהן יש להתחשב.

על תכניתה של העותרת, המבקשת להצטרף למארג התכנוני הקיים בסביבה, להתאים עצמה למגבלות שהמצב התכנוני החוקי והתקף מייצר.

הסיכון הנשקף מחוות הגז מצדיק להגביל את שימושי המסחר בטווח מסוים מהן.

שימושים מסחריים שונים משימושים לתעשיה. הראשונים מושכים אליהם אוכלוסיות משתנות, מזדמנות, שאינן ערוכות להתמודד עם הסיכונים – מבחינת היכרותן עם השטח ועם איזורים ממוגנים ויכולתן להצטייד מפני מפגעים, והן פגיעות הרבה יותר מאוכלוסיה קבועה. במקרה הצורך יקשה על כוחות ההצלה לטפל באוכלוסיה זו. מקומות עבודה יכולים לתרגל את עובדיהם להתמודדות עם מצבי חירום, להתפנות למקומות ידועים וקבועים, לספק ציוד מתאים – דברים שלא ניתן לעשות עם אוכלוסיה מזדמנת.

אין בתנאי שנקבע כדי להפלות את העותרת לרעה, שכן גם אם בעבר אושרו תכניות ללא סייג, מחוסר מודעות, הרי שכעת כשידוע על מקור סכנה, אין בהתייחסות אליה כדי להוות אפליה.